לפני שנתיים בגיל 52 התחלתי לרוץ. הכול התחיל עוד קודם כשעשיתי מהפך בחיי ואחד היעדים שלי היה לעסוק בספורט קצת יותר אינטנסיבי מאשר לחשוב על לעסוק בספורט ורכיבת טיול בשבתות.
באחד הבקרים בסוף פברואר 2014, במהלך הליכה עם מעינה פגשנו את יוסף ומגוון אנשים חלפו על פנינו בריצה ברמה כזו ואחרת, התעניינתי, לקחתי מספר טלפון
ובמרץ 2014 הצטרפתי לאימוני טריאתלון הנשים נדבקתי בחיידק הריצה והשתתפתי בפעם הראשונה במרוץ הלילה של תל אביב. אין ספק, נסחפתי לגמרי ונשאבתי אל תוך הקבוצה.
התקדמתי לאופני כביש וסימנתי שני אתגרים ל-2015: טריאתלון נשים במקצה ספרינט וטריאתלון אשקלון. לא ממש הייתי מוכנה אבל בהחלט נחושה והתמיכה של הקבוצה דחפה אותי להמשיך ולא לוותר לעצמי.
מחנה האימונים בקיץ היה מאתגר ויצאתי שיכורה מהניצחונות הקטנים שבדרך. למדתי להתמקד בנקודות החזקות ולאט לאט להשקיע גם בחלשות כדי לא להיות מתוסכלת באופן תמידי. התחלתי במקביל אימונים סדירים עם מאמן אישי מדהים בחדר כושר. היו לא מעט רגעים שהרגשתי לא ממש בקצב ולא ממש מתאימה אבל החודשים האחרונים עם הקבוצה הראו לי כמה אני במקום הנכון. היעד הראשוני שלי היה חצי מרתון עמק המעיינות, נסיעה לחודש לחו"ל גרמה לי לעצור ולדחות את האתגר לתל אביב כדי להגיע מוכנה, הניסיון לימד אותי שעדיף שאגיע, לפחות במחשבה, שאני מוכנה ואז האתגר אפשרי.
החורף היה לי קשה. לא הצלחתי לצאת מוקדם בבוקר לאימונים ונהיה קשה לצאת באמצע היום מהעבודה. לרגע אפילו פקפקתי ביכולת שלי לעמוד במשימה. החלטתי לעשות את הריצה המסכמת בתל אביב, נסעתי לבד ועברתי חוויה לא ממש מוצלחת. הריצה לבד חיזקה את ההבנה שאני ממש צריכה את הקבוצה איתי, לא סתם מישהו לרוץ לידו, אלא מישהו שאיכפת לו. ובנוסף כאבו לי הרגליים, לא תכננתי טוב את הריצה, לא היה לי מושג מה הקצב שלי ולא הצטיידתי מספיק טוב. לקראת סוף הריצה כאבו לי נורא הרגליים ובסופה סבלתי מהתכווצויות שרירים.
חזרתי במרץ לאימוני הריצה בימי רביעי וקיבלתי המון כוח. הגעתי הבוקר לתל אביב כשברור לי שאני לא לבד שיש סביבי המון אנשים שיחבקו בבוקר, ילוו אותי לאורך כל הדרך ויחכו שאגיע בסוף המסלול.
מתחילת הדרך ועד סופה ליווי צמוד של ג'ודית ואלה עם מפגש כפול עם אירית ואורי בדרך, יוסף שחיכה בסיום כמו שהבטיח וכמובן שסיימתי בדמעות, איך לא….
היה קשה, כאבו לי הרגליים אחרי 17 קמ', היו לי התכווצויות שרירים בסוף הריצה אז המשכתי ללכת וללכת וללכת…. אבל נהניתי וסיימתי מאושרת.
אני יודעת שאני זו שעשתה את כל הקילומטרים האלה אבל אין לי ספק שזה לא היה קורה בלעדיכם.
למדתי המון בשנתיים האלה על עצמי, על אתגרים חדשים בחיים, על גבולות שמסתבר שאפשר לפרוץ ועל האחווה בקבוצה.
אז….
שדרגתי אופניים כך שלא אעיז להפסיק לרכב אחרי שהשקעתי…..
קניתי שעון גרמין מעולה לריצות כי בעצם האגדה סביב היכולת להוסיף קילומטרים לא נעוצה רק בהקשבה לגוף אלא גם במודעות לגבי הקצב, מסתברת כמציאות…
והאתגר הבא – שחיה.
אז תודה לכם לכולכם על הכוח שאתם נותנים.
ראומה
Lamdan Team 
כתיבת תגובה